החלטה בתיק בש"א 179195/05

לפניי בקשה לדחיית תובענה על הסף, מחמת חוסר סמכות עניינית.

העובדות

1.         המשיב הינו שוכר ומחזיק ב- 15% משטחו של מוסך ברחוב שונצינו 15 בתל אביב  (להלן: " הנכס"), מכוח הסכם שכירות. בשאר חלקי הנכס מחזיקים שני שוכרים נוספים.
המבקשת הינה רשות מקומית, אשר הנכס נשוא התביעה מצוי בשטחה המוניציפאלי.
עד לסוף שנת 1998 שלחה המבקשת את חשבון הארנונה לבעל הנכס, והשוכרים, לרבות המשיב, היו משתתפים בתשלום, לפי חלקם היחסי. ביום 1.1.99 החלה המבקשת לחייב את המשיב באופן ישיר בארנונה, בהתייחס לשליש משטח הנכס, במקום לפי 15%, כפי שנהגה לעשות עד לאותו מועד.
המשיב שילם את הסכום הנדרש, חרף מחאתו ועד לקבלת תשובה סופית ועניינית של המבקשת בעניין. לאחר שהמשיב המציא אישורים מיתר השוכרים, באשר לשיעור אחזקתם של השוכרים והמשיב בנכס, הכירה המבקשת בחלוקה פנימית של הנכס, לפיה המשיב מחזיק ב- 15% משטח הנכס מחודש ספטמבר 2003, ולאחר קבלת אישורים נוספים הכירה המבקשת בחלוקה פנימית של הנכס, לפיה המשיב מחזיק ב-15% משטח הנכס רטרואקטיבית מיום 1.1.02.
ביום 29.2.04 הגיש המשיב השגה על החלטת המבקשת ועתר לשינוי שיעור החזקתו בנכס ל-15% מיום 1.1.1999 לרבות עיכוב הליכי גביית תשלומי הארנונה ממנו לשנים 2001-1999, עד לבירור ההשגה, אך ועדת הערר סירבה לדון בהשגה, שכן זו לא הוגשה במועד.
ביום 12.5.04 הגיש המשיב ערר על החלטת המבקשת וביום 31.1.05 דחתה ועדת הערר את הערר, בטענה, כי אין בסמכותה לדון בעררים, שההשגה בהם לא הוגשה במועד.
לטענת המשיב, הוא חויב לשלם למבקשת מסי ארנונה בסך כולל של 57,453 ש"ח לשנים 1999-2001, כאשר בפועל היה עליו לשלם תשלומי ארנונה בסך של 3,805.20 ש"ח. לטענתו, למרות שהמבקשת אישרה בפני המשיב, כי זה האחרון שילם במשך שנים תשלומי יתר של מסי ארנונה, סירבה המבקשת להשיב לו את התשלומים ששילם ביתר בגין השנים 2001-1999, וזאת, בטענה שאחד משוכרי הנכס, מחזיק בנכס רק מיום 1.1.2002.
המשיב מוסיף וטוען, כי חיובו ביתר בתשלומי ארנונה נובע מרשלנות המבקשת, אשר חייבה אותו, מדי שנה בשנה, קרי- משנת 1999 ועד תום שנת 2001, בחשבונות ארנונה מוטעים וגבוהים מכפי שהיתה אמורה לחייבו בפועל.

מכאן התביעה העיקרית שלפניי.

            טענות הצדדים

2.         לטענת המבקשת, הדיון בטענת המשיב בקשר לגודל הנכס מצוי בסמכותם הייחודית של מנהל הארנונה וועדת הערר ולפי הוראות חוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו-1976, נעדר בית המשפט סמכות לדון בטענה זו. עוד טוענת המבקשת, כי דיון בתובענה דנן ירוקן, למעשה, את הוראת סעיף 3 לחוק הערר מתוכן, שכן הדבר יביא לתוצאה אבסורדית, לפיה- בידי הנישום תהיינה קיימות שתי אפשרויות מקבילות לתקיפת חיוב הארנונה עפ"י סעיף 3 לחוק הערר: ירצה- יגיש השגה ובמידת הצורך ערר, ירצה-יפנה לבית המשפט האזרחי. תוצאה זו מנוגדת להוראות חוק הערר ואינה סבירה.

3.         מנגד טוען המשיב, כי התביעה איננה נסמכת רק על עילת ההשבה של כספי הארנונה, אשר נגבו על ידי המבקשת שלא כדין, כי אם על עילת הרשלנות ועל עילה של עשיית עושר ולא במשפט, הנתונות לסמכותו של בית המשפט. עוד טוען המשיב, כי במקרה דנן הצדדים מסכימים ביחס לעובדות הרלוונטיות, הקשורות לנושא שטח הנכס הנכון לחיוב, ולפיכך אין עסקינן בשאלות עובדתיות טכניות, אלא בנושא עקרוני, שכן המבקשת הכירה בטעותה וכפועל יוצא מכך, הסכימה להשית על המשיב את חיובי הארנונה הנכונים מיום 1.1.02, ואולם היא מתנגדת להשיב למשיב את שגבתה ממנו ביתר בין השנים 2001-1999, בטענה, כי המחזיקים בנכס בשנים אלו התחלפו במחזיקים חדשים, ואין כעת את מי לחייב.

טענת חוסר סמכות עניינית

4.         סעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו-1976 (להלן: " חוק הערר") קובע כהאי לישנא:

"3.    (א) מי שחוייב בתשלום ארנונה כללית רשאי תוך תשעים ימים מיום קבלת הודעת  התשלום להשיג עליה לפני מנהל הארנונה על יסוד טענה מטענות אלה: